נולדתי בתחילת שנות השבעים לזוג ישראלים שעברו למילאנו לצורך לימודי אדריכלות. הם התחברו למספר זוגות סטודנטים ישראלים נוספים, שהגיעו כדיי ללמוד אדריכלות או רפואה, וכך החלה חברות שנמשכת עד היום.
הם גרו זה לצד זה, למדו, עבדו, וגילו את האושר האיטלקי יחדיו. את הערים, העיירות והאגמים. את הקלות בחציית גבולות אירופה בנסיעה נינוחה. ואנו חבורת ילדים יחד איתם.
כולם חזרו לישראל אחרי 7-10 שנים. פתחו יחד משרדים או הקימו שותפיות, ושמרו על החברות האמיצה בין המשפחות עד היום.
הריהוט הסטודנטיאלי שהם שלחו במכולות הסתבר עם השנים כאייקונים של ריהוט, תאורה ועיצוב איטלקי. לזה גדלנו, מקשיבים בהערצה, לסיפורים מתובלים באיטלקית מתגלגלת, כשניחוח הראגו מלווה את קולו החם של פאבריציו דה אנדרה.
בסוף שנות התשעים עברתי לניו יורק מתל אביב להמשך לימודי אדריכלות. חייתי ועבדתי בניו יורק ולאחר מכן בפריז במשך 10 שנים. בין החופשים שחלק ניכר מהם ביליתי בארץ, מתגעגעת לים, לשקלים ולסינמטק.
מדיי פעם ביקרתי בבתי הכפר של חבריי ומשפחותיהם בארה"ב ובאירופה. וכ"כ אהבתי. את המפגשים הארוכים המתכנסים לשבוע שלם, את הטיולים הנינוחים בטבע ובעיירות. את השפה הנוספת, ריח של טבע רגוע ואינסופי, נסיעות ברכבות, והכול מוכר ונינוח.
את פדריקה מרטינטו הכרתי בפריז, ביום הראשון לעבודתי כאדריכלית במשרדו של האדריכל והמעצב כריסטיאן בישר. מאז חלפו עשרים שנה ואנחנו עדיין חברות, מתארחות זו אצל זו, איטליה ישראל, עם הבנות, עם בני הזוג, או ללא. בירה בחוף הים של תל אביב או בקבוק יין במרפסת מול הנוף של פיימונטה.
פדריקה אדריכלית כמוני, החלה לפני מספר שנים ללוות תושבי חוץ החולמים על הבית האיטלקי המושלם. (בין הגבעות המוריקות של פיימונטה- בתי כפר, אחוזות, וילות, או ארמונות).
לפעמים זה הבית הראשון אבל לרוב זה הבית השני.
והמחירים? קונים אחוזה מדהימה בעלות של דירת חדר בפתח תקווה.
..בית נופש בפיימונטה הוא בשבילי מקום לנשום. ישראל תמיד תהיה הבית שלי, אבל מדיי כמה שבועות או חודשים אני צריכה…מרחב, לנשום, לחשוב, להתחזק ואז לחזור אל חיק הלבנט המיוחד שלי.והיום?
אני מביאה את כול הידע שלי וכול התשוקה למציאת נכסים מושלמים לחופשה.